פשוט להיות

הגעתי לישראל ומיד חיפשתי אחרי הריחות והטעמים שאני אוהבת שהיו חסרים לי כל כך אפילו שלא ידעתי שהם חסרים לי חנות אורגנית. ירקות לסלט חתוך רענן. מלח אטלנטי. ליים. שמן זית. תו"כ אפרסק כתום נחתך ואני מסניפה אותו ביס מפה. ביס משם כאילו מכניסה לתוכי את הזיכרון של החיים בארץ ואחרי יומיים.. ההתרגשות שכחה ונותרה אותה תחושה נושנה של כיווץ וקושי בנשימה של אי שייכות ועייפות של צורך בפיצוי על אי דיוק מקומי יעברו עוד ימים רבים עד שכל התחושות הללו יהיו לי מובנות ובינתיים אני פה מתמסרת למפגשים עם אנשים אהובים למנוחה לאוכל הטעים וזוכרת שכל זה לא מספיק עבורי כדי לפצות על תחושת היותי לא במקומי כרגע

כף רגלינו נגעה בארץ (הקודש?) ואיפסה את המונה מתחילה לה תנועה חדשה המשך מסע אחר גם הוא כמו קודמו אל הלא נודע גם הוא כמו קודמו לארץ חדשה השונה בין שני המסעות הוא שהפעם יש כוחות פנימיים שמספרים לי על הדרך הטובה הטובה שמחכה לי מספרים על העשייה של יש מאין על יצירה על נדבך נוסף במשוואה על הרצון לתת את המתנה שלי ליקום בכל מיני צורות ואופנים אשר נגלים אלי בלחישה אט אט בשלווה בנחת בשלמות בסבלנות בהבשלה בשמחה בהתרחבות בנשימה בקצב המותאם לכלי שלי בחמלה באהבה

חזרנו הביתה. לביקור בישראל כותבת ומשקרת ישראל זה לא הבית שלי זה המקום שבו נולדתי, גדלתי והולדתי ילדים כרגע התחושה שהמקום הזה מעורר בי אינה קשורה בשום צורה לבית. אני אוהבת פה כמה אנשים. אני אוהבת את הפירות והירקות בשוק האורגני. אוהבת את אווירת שישי בצהריים ברחובות ת"א. אוהבת שמואר בחוץ (ולא מעונן/מעורפל). אוהבת לנסוע צפונה לטיול. או דרומה.. המקום הזה גורם לי להרגיש לא בבית בתוכי. כאילו נסגרות לי הכנפיים כשאני פה. מה גדולה הייתה ההפתעה כשהבנתי את זה, אחרי 36 שנות חיים.. ואולי.. יום אחד אמצא את הנוסחה לעשות לי פה בית.. ואולי לא מה שבטוח, כרגע באתי להפוגה קצרה אבל בתשוקה להמשיך אחריה. תודה הודו תודה אמהות תודה יקום תודה ונקי. החבר הכי טוב שלי בהודו. והמלאך השומר שלי בדלהי. ואולי.. גם התזכורת שלי לכל מה שהודו ממלאת אותי בו. תודה ישראל על כל מה שנתת לי ועל כל מה שאת מאירה לי. תודה על כל החברים האהובים והמשפחה האהובה שלי כאן. אתם השורשים שלי, זה בטוח.. מברכת אותי בברכת הדרך האישית שלי. שאלך בה בנחישות מתוקה. בעצמה עדינה. בתשוקה ויצירה. באהבה וחמלה. מודה ליקום על המס...

יושבת במטוס בהתרגשות מתחילה להפנים שהמסע שלנו בהודו הושלם כמעט קרוב לקיצו בעוד יומיים בשעה הזו ננחת בישראל וזה מרגש אותי נזכרת בתמונות שהכנסתי לאלבום הדימיוני שהכנתי לפני שיצאנו להודו (הודות לנעם!) התמונה האחרונה הייתה של כולנו יחד קופצים באוויר משמחה בדלהי רגע לפני שיוצאים אל שדה התעופה כמה אהבה ששמתי בתמונה הזאת מרגישה שאני יכולה לומר שזה קרה. קורה עכשיו. בהודייה ענקית מרגישה שברגע שאדרוך בישראל יתחיל רשמית מסע חדש. המסע לקוסטה ריקה. בו כבר פועלים כוחות אחרים. תודה על מסע מעצים מרגש אוהב מצמיח מחבר מבגר מאפשר מנציח משכיח משנה חיים אוהבת פשוט להיות תודה לכל האנשים המבורכים שנקרו בדרכי ודרכינו ותמכו בי בכל המימדים והמדיות תודה להדרכה הברוכה והמברכת שלצידינו. תודה לילדים שלי. על היותם. תודה לי. על אהבתי.

מתוך עירפול וערפל שאפף את סביבתי הצלחתי לראות ולדעת שהוא אינו אני אינו בתוכי בתוכי יש רק אמת אחת בהירות  באשר לכך שהכל טוב עכשיו בדיוק ככה תודה על הפרדות תודה על האחדות האחת הבלתי נפרדת תודה על הסבלנות. הנשימה. ההתבוננות ו-א-ה-ב-ת

נגיד שיש ילד בן 6 שמרבה להיות לא מרוצה יש לו ציפיות יש לו תמונות ברורות של מה שהוא רוצה שתכלול המציאות ובכל פעם שזה לא מתאפשר הוא נשבר לפחות משחק את הנשבר לא תמיד זה מאוד אותנטי אבל אין לו חופש מול התגובה הנשברת לרסיסים הצרחות והצעקות נניח שאין לי כל עניין לשבור לעקם ולעצב מחדש את צורתי לתוך צורת ציפיותיו מצד שני מלאת אהבה אנכי ורואה כיצד הוא מתרחק ממני בלב לפחות כך בשעות היום בלילות שב על דרכיו ומתקרב פיזית נניח שהיותו מהמין השני לא מקל על האתגר שבהבנת פירורי הלחם המובילים אל המעשים אשר מעוררים בי אי נוחות גבוהה וכעס לעיתים קרובות נניח שאותו בן. 6. מרגיש שהוא לרוב לא בסדר כלפי בגלל התגובות הללו ובגלל רגישותו נניח שרגישותו היא בעיקר לעצמו אך פחות מדי לסביבתו נניח שאני אוהבת אותו אהבת אין קץ מהיום שהגיח מבטני בסלון דירתינו מאותו יום ואילך הייתי צמודה אליו והוא אלי במינונים גבוהים ביותר בשלווה ושלום ןאז הגיחה אחותו שדרגה משמעותית את המשפחה אבל לאט לאט משהו ביחסים בינינו השתנה לצד נסיבות חיים שונות ומגוונות כמובן ועכשיו רגע לפני שהתחלתי לכתוב התגנבה לגופי ...

הבלתי מעורערת הגרעין החזק השלם הבלתי נכנע לעומסי הפחד שלמותי היפה כדמותה המתהווה החיה הנצחית האיסופית המתגלה היחידה שלמותי היא אש-התמיד עכשיו בוערת נעימה ומבוקרת לפעמים שורפת לפעמים זורמת כמו לבה לפעמים נותרים רק אודים אבל היא לעולם אינה נכבית לעולם

הימים האחרונים הם בבחינת אנרגיית שינויים מהירים מה שנראה כמו תכנית זהב הרגע נשמע כמו רעיון גרוע ומתיש בעוד חצי יום יום אחרי יום מזה שבועיים בערך אין במה להאחז ---------------------------------------------------------------------------------------- רבע ל 4 בבוקר מעירה 3 ילדים שישנים שנת ישרים בחדר נוח ונעים לצאת אל החושך להיטלטל עם מזוודות ותיקים אל שדה תעופה המוני הודי המתנות עמידות ילדים טרוטי עיניים ואני שומעת את הקול הזה חלוש מבפנים מה את עושה??? מנסה להתגבר עם כל צעד בתחנות השונות בשדה התעופה אנדמן. אנחנו בדרך אל האי אין לי מוטיבציה לנסיעה הזאת אנדמן זה חלום ישן אבל איכשהו להטלטל לשם עם 3 ילדים הוריד מהקסם ובדרך לשם מרגישה שזה לא החלום שלי כרגע מזכירה לעצמי שאתמול הייתי קלילה ופתוחה לקראת הבאות זו השעה.. נזכרת גם שרוב הפעמים אני ממש לא מבינה מה אני הולכת לפגוש ואין לי מושג גם הפעם בדיוק כמו שקרה בגסט האוס הנעים ששהינו בלפני הטיסה הזו שלכאורה לא הייתה שום סיבה טובה להגיע לעיירה או לגסט האוס הספציפי הזה ואז קרה המפגש עם אשה מיוחדת שהפ...

מרגישה איך לאט לאט התוקף של הבלוג "פשוט להיות" עומד להסתיים. כמובן שיקום במקומו בלוג חדש שמהותו טרם גילתה עצמה בפני. ובינתיים היקום הולך ומעצים את הבקשות שלו. את דרישות ההוויה הפשוטה. כעת מדובר בשהייה למרות העתיד הלא נודע. מיציתי את הודו אבל היציאה ממנה מצריכה תכנון לוגיסטי מורכב. אז אנו שוהים. בהום סטיי נעים בדרום דרום הודו מבלי שאדע כיצד ומתי ממשיכים הלאה אל היעד הבא. קוסטה ריקה. ערפול כללי. עד שהדרך תתגבש אני שוהה. היום היה היום הראשון מאז הגענו הנה שהנחתי לחלוטין בצד את אי הידיעה ויצאתי אל יומי מקושטת בנורי. הלכנו לאיטנו בכפר, בדרך לאגם וראינו קבוצה גדולה של קרלים עומדים בג'ונגל הקוקוסים ומעמיסים המוני קוקוסים מקולפים מוכנים לניקוב ושתיה. בהינו בהם דקות ארוכות תו"כ שהראש מסובב לאחור והרגליים מממשיכות ללכת קדימה. כמו שרק הודים יודעים לבהות במערביים ;) ואז הם קראו לנו. אני שמחתי והתכוונתי להציע להם שנקנה מהם קוקוסים אבל הם אמרו שזה לא למכירה אבל הציעו לנו קוקוס לשתות במקום. אז עמדנו איתם ושתינו. בלי קש. עשינו תור תור. וכשסיימנו נתנו להם את הקוקוס כדי שיפתחו לנ...

בין אגם לים יושב לו רסיס נשמה אני וכמו ילדה תמימה פותחת כפיים אל השמים ושואלת מה? מה עכשיו? והתשובה שמגיעה כה פשוטה הנה. זה. ים. זה עכשיו צפי בו ואני צופה בגליו המבעיתים של האוקיינוס הערבי ומשקשקת פוחדת מהים (למרות שאני בכלל יושבת מטרים בודדים ממנו) יש לו עצמה מבעיתה יושבת ונושמת אל תוך הפחד הזה אויר מהול בטיפות מים קטנטנות ומלוחות זה התרגול כעת לנשום אל הפחד להסכים לפחד להסכים לקבל מהים את האוויר שלו. המלוח. אפילו שהוא מאיים עלי למה העצם הוא מאיים עלי? איך משהו שלא יכול לגעת בי מאיים עלי? זה כאילו שאני לא יכולה לבטוח בו אולי ברגע אחד הוא ישחרר רסן וייתן לעצמו ללכת עד הסוף ויגיע אלי הפחד מהעתיד הבלתי קיים הודייה על שיתוף פעולה עם היקום על שיקול דעת ויכולת לשמור על עצמי בגבולות הגוף כל שנותר לי הוא לסמוך על מה שבא ויומיים אחרי.. גיליתי שזה בדיוק מה שקרה לא רחוק. בהונג קונג. הים שחרר רסן.

יש שעות ולעיתים ימים שזה התדר השולט מאט את הקצב שלי עד לכמעט אפס כל ניסיון להאיץ מסתיים בתחושה של עכבר על גלגל אז אני יודעת שזה זמן להכנע להניח הכל להתרכז בנשימה סבלנות המתנה על לנקודת ההתרחבות הבאה כמעט שאין לי מה לעשות מלבד לשהות לשלוח חמלה ואהבה לעצמי להודות על כל מה שיש ח-מ-ל-ה א-ה-ב-ה ת-ו-ד-ה

יש רגעים בהם אני זזה רגע הצידה לפעמים אפילו מבלי לזוז פיסית מאפשרת למשהו בתוכי לעלות לפעמים פשוט דרך המקלדת ואחרי שזה עולה ויוצא ומקבל ביטוי אחרי הרגע הזה דבר אינו כשהיה עוד משהו בתוכי נרגע שלוות עולמים נחה בתוכי רגעי זהב מנצנצים כמו קרני שמש על מים מלוחים בסוף יום חיים מנוחה שלווה אהבת אלוהים

היא ושלושת ילדיה הולכת אחרי הלב חוקרת אהבה אמת מקשיבה פנימה משפרת מיומנויות של אמהות של בדידות של הוויה של שהייה נעה לאט יחסית לקצב שלה אשה מסתובבת בעולם נושמת מרחיבה ...

מתבוננת עלינו על ה"שגרה" נסיעות טיסות מעברים דירות שהרגישו כמו בית מלונות נעימים חדרים מעופשים מה שזימנה הדרך כשיש חברים - הכל סביבם הילדים פורחים אני מותשת כשאין.. זמן ה...

יש דברים שאי אפשר להבין פשוט אין להם מקום בגוף, לפני שמתמלאת הפונקציה. וכך השיר של שלמה ארצי, הזמר האהוב על אבי ז"ל, התנגן סביבי לא מעט בימי ילדותי אך לא נגע בליבי באופן מיוחד ...

נכתבות מתארות מביעות כוונה מביאות מסר התתכוונות מנציחות מאפשרות להביט לאחור ולראות את הדרך ולי יש דיאלוג איתן האם צריך אותן? האם אני רוצה את ההנצחות הללו הרי מעצם היות...

מסתובבת בארץ ההינדואיזם והבודהיזם והטיבטים והדלאי למה והגורואים והאשראמים מתחככת מקבלת השראה אוהבת מתרחבת אבל כאילו בתוכי נחה לה בקשה שמרוב פחד מודחקת עמוק פנימה ו...

כך קרה לי בכפר קטן ליד קוצ'ין המקום הזה הוא ריפוי גדול בשבילי המים הרגועים האלו שאנו גרים עליהם (הבאקווטרס) והאנשים האדיבים והאירוח. ומזג האוויר המושלם. והקוקוסים והדגים. היופי הזה לאן שלא אסתכל והפשטות והשלווה. הם כל מה שחיפשתי ומצאתי ואז הגיעה בדידות גדולה כל כך גדולה אז מצאתי את היותי לבד. מבוגרת יחידה על 3 ילדים וראיתי שלא כל כך נוח לי למצוא כאן מה לאכול ואינני מתניידת כאן באופן עצמאי ואת זה שחסרה לי חברה לעצמי כזאת שמתאימה לי בדיוק ואני רוצה זוגיות (?) מעניין שדווקא כאן זה מה שאני מרגישה. כבר הייתי די בטוחה שזוגיות זה פחות מה שאני מחפשת. כן אני בעד היכרויות רומנטיות עם התחלה וסוף. ואז ממשכים כל אחד לדרכו במסע. אבל זוגיות.. זה לא קשור לחיי כרגע. אולי זו הזוגיות היפה של הזוג שמארח אותי. בני 60 פלוס מינוס. היא נוסעת מדי יום שני עד שישי לביה"ס אותו היא מנהלת. הוא מארח בביתם. פרש מהעבודה האחרונה שלו. וכשהיא חזרה הוא זרח מאושר. הרגשתי כמה גם אני רוצה לזרוח מזה שמישהו חוזר. הלב שלי כואב עכשיו. בעיקר הרבה שאלות. פתוחות. על דרך החיים. מסוג הרגעים שאני כל כך לא יו...

חודש שלם בתאילנד (רובו בצ'אנג מאי) ובו כמעט ולא הצלחתי לכתוב זה התחיל עם זה שתאילנד ובעיקר התאילנדים לא היו לי נעימים והמשיך בזה שאמא שלי הגיעה לביקור ולקח זמן עד שהשווינו תדרים וכמובן שעברתי דרך זה לא מעט שיעורים וקפיצת גדילה מאוד משמעותית בחיי והסתיים במחאה גדולה של ילדיי על כך שהם רוצים לחזור לישראל מה שהתקבל אצלי בקול גדול של שברון לב ותחושת כשלון כמעט לרגעים אחדים אבל הכל חלף עבר לו. כל הרגשות. כל הרגעים וברגע הזה כשאני מסתכלת עם זכוכית מגדלת על המשותף לכל החוויות בחודש הזה כל החוויות כולן דיברו על אי-היאחזות על החזקת החבל משני קצותיו על לא לבטל שום דבר כמו גם לא להאדיר שום דבר על איזשהו אמצע שבו לכל יש מקום בדיוק כמו שהוא מבלי שנפסול אותו מבלי שאתן לו לזרוק אותי לכיוונים והחלטות אפשר לשהות בתוך החוויה של הכיווץ כמו גם לנוח בתוך זו של ההתרחבות ולזכור שהכל חולף ומתחלף אז אין טעם להצמד או להיאחז ברגש שעולה ש-ל-ם שלמים אנחנו כפי שנבראנו בוראים אנחנו חיים שלמים א-ה-ב-ה ק-ב-ל-ה ה-ת-ר-ח-ב-ו-ת ה-ו-ד-י-ה

רגע לפני המעבר לדרום הודו בסיומו של חודש בתאילנד נושמת רגע בקומה 20 בבנגקוק אחרי חודש כמעט מרגישה איך לאט לאט הקרקוע גדל בכל פעם לפני שזה קורה מרגישה איך מדי פעם צריכה אדמה והיא מיד מופיעה בדמות ליאת בוואטס אפ כבר אמרתי תודה על רשת התמיכה הגאונית שלי בשמים ובארץ??? הקרקוע מגיע דרך כאב שמגיע כדי להשתחרר ולשחרר אותי להרחיב את הכלי שלי את נשמתי את נשימתי את עומקיי את היכולת להחזיק את כל הניגודים התסריט לא באמת משנה אבל הוא גם כן משנה כי הוא מרחיב את הנשימה ברמה הארצית ומשחרר ברמה הנשמתית הפעם היו אלה תיקונים מול אמא שלי שתודה לאלה שהם קרו גשם של תובנות מיכל של חמלה לא כזו בלתי רצונית לא רחמים לא פחד עליה או דאגה שמא יהיה לה קשה מדי הפעם מדובר בחמלה אמיתית שאני בוחרת לשים אחרי שחוזרת למרכז שלי מכל מיני אירועים הפעם מדובר בלהשאר איתי לא לעזוב אותי לרגע ועדיין לעשות מאמץ לראות גם אותה הפעם יש מרכז חדש שעליו הכל נשען השורש בתוכי - האם זה אתה?? כמה חיכיתי לך אז הערב הזה אחרי חודש של שיעורים אינטנסיבים ומשמעותיים בזה אחר זה בכל האפיקים מול כל הגור...

מזמינה כרטיסי טיסה באינטרנט תהליך ארוך ומייגע שלרוב צריך לחזור עליו לפחות פעמיים כי באיזשהו שלב איכשהו המערכת נופלת או החלון נסגר או המחשב נתקע או משהו בסגנון.. מה גם שיש למלא את הפרטים של 4 אנשים, עבודה סיזיפית שכזו.. מוצאת את עצמי מאוד עצבנית ולא מוכנה להרגע רוצה שיכילו אותי (המבוגרים שסביבי) ככה, כמו שאני לא מוכנה להרגע עצבנית כשבסוף התהליך מגלה שחברת האשראי שלחה לי SMS עם קוד לבטחון אבל אני לא מקבלת SMSים, כי אני מסתובבת עם סים מקומי והסים הישראלי שלי מוקפא קמה בבוקר עדיין עצבנית וכואבת על חוסר ההכלה על הצמצום שצמצמתי את עצמי על חוסר הלגיטימיות שחשתי לגבי כעס ותוקפנות שעולים בי רוצה לתת להם מקום רוצה לרתוח רוצה להשתגע רוצה להתעצבן עד הסוף רוצה לתת לי מקום להכל תמיד מתרחבת עוד ועוד ומאפשרת לכל החלקים שבי לבוא לידי ביטוי בכי מגיע כזה שנאסף בדרך מיובלים על גבי יובלים של צמצומים קטנים במשך השנים והופך לנהר שוצף של כאב שבא להשתחרר של יציאה לחירות לא עוד צמצום חלקים לכולם יש מקום אני אוהבת אתכם, כל החלקים גם אלה הכועסים גם אלה המרירים גם אלה המתחשבנים ג...

איך המשפחה הקרובה שלנו היא המאתגרת ביותר ניתוק מהתפקידים כמו מתפקיד האמהות כך מתפקיד הבת יכול לאפשר כל כך הרבה אהבת אלוהים לכל הברואים מעניין כמה זה קשה לפעמים להפתח אל הקרובים לנו ביותר תודה על ההזדמנות לרפא עוד נדבך בתמונה הגדולה גבולות עצמיים אלוהים ומה שביניהם סיפור אנושי

אין לי תיאור טוב יותר לתאילנד בשבילי מהתמונה המצורפת קצפת ותותים בכאילו תאילנד מפנקת מאוד ביחס להודו בכל מקום עיסויים, ריחות נעימים, שמנים, קרמים וסבונים בגדים יפים אוכל בריא רענן וטוב בשפע ובסך הכל התאילנדים הכפריים הם אנשים טובים אבל ברגע שמתחילים להתעסק עם נותני שירות לתיירים, נהיה פחות נעים לרוב ההרגשה היא שאני כסף מהלך וחסרה לי כאן הרוח של הודו התרגול פה הוא להביא אותה מתוכי אז למה הגעתי הנה? כנראה שמסיבות שונות ומגוונות אבל בסיכומו של דבר מניחה שהתשובה הברורה מאליה - להרחיב לבבות ולהביא אור תודה על הזדמנות הפז הזו מסכימה באהבה תודה על כל ההסכמות ועל ההזדמנות להפיץ אור להתפתח לעשות את עבודתי אמן

ואז מגיע אדם אחד לחיי בנוכחות פיסית לא מאוד גדולה הבהובי נוכחות פיסית ומפיל לי אלפי אסימונים על הקושי שלי לאהוב על המקומות הסגורים שבי מקומות שהעדפתי לא לראות זה כואב כל כך בלב להרגיש שצמצמתי את האהבה שיוצאת ממני שקשה לי מנסה לראות את זה כמו שזה זה מה שיש פה פשוט בלי מצפון ואשמה אהבה סביבי כל הזמן אני יכולה להתמלא בה ולהדהד אותה הלאה אבל יש רגעים שלא מצליחה להתחבר ואז הכאב הגדול הוא באשמה שמרגישה כאילו יש לי ציפייה ממני להיות באהבה תמיד ואז רואה איך מתעוררת הביקורת שלי על עצמי מאבק בין הרצון להסתובב לבד לבין תדמית האמהות שאני מחזיקה לעצמי איך אני נראית כשאני לא נחמדה כשאני לא רוצה להיות איתם כשטוב לי להיות לבד ומתוך כל זה - נולד לו קעקוע ראשון חדש הקעקוע שמספר את הסיפור שבין התפקיד לבין המהות של האימהות מתנקה מתפקידים מתחברת לאותנטיות שואלת שאלות קשות החופש להטיל הכל בספק באהבה תודה

המשפט הראשון שעולה לי.. זה לא הם זה אני אני רוצה שקט. זמן לכתוב. צריכה לאזן. צריכה להיות לבד. צריכה לעשות בשבילי. רוצה לטפל. רוצה להיות בקשר עם מבוגרים. רוצה להיות מחוזרת. רוצה ללכת אחרי התשוקה. הם לא מרגישים טוב. הפחד משתלט. מחשבות על לאן זה יכול ללכת משתלטות ו"מפריעות" לי פשוט להיות. עוברת דרך תחושת מחנק. כובד. מרגישה איך הילדים שלי כבדים לי. מרגישה כבולה. לא יכולה לעשות מה שאני רוצה. מסתכלת מהחלון על הכביש שמעבר לנהר. בא לי לעלות על ג'יפ ולנסוע לאן שבא לי. רק אני. לראות מסביב. בלי מנשא על הגב. בלי ילדים מקיאים בדרכים. בלי בקשות. בשקט. הזמן עובר בכבדות ופתאום אני נזכרת. שאני יכולה, אם אני רוצה. אבל בוחרת שלא. לא לתזז אותם. ולאט לאט תחושת החופש חוזרת אלי. וגם הבחירה. אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה. מה אני רוצה? מתחדדת השאלה. לאהוב את כל מה שבא. לזכור שהכל מדויק.

אני מגלה כמה אני מתרגמת סיטואציות כטובות או לא טובות כנכונות או לא נכונות כמנומסות או לא מנומסות כמה אנרגיות זה מבזבז הודי אחד, נראה שהגיע מהכפר נראה ממש הודי הארד קור הגיע לבית קפה שאני יושבת בו להביא משלוח של בדים הוא עומד ובוהה בי יש לו צורך לבהות בי עכשיו התגובה הראשונה שלי היא מבט חזרה מבט כזה שאומר: מה אתה עושה, תפסיק לבהות בי.. ואחרי רגע שואלת את עצמי מדוע הייתי צריכה לגרום לו להרגיש שעשה משהו לא בסדר היה לו צורך להסתכל למה זה לא בסדר כשאני מורידה את הפחד הנשי שלי (המקום הומה אדם והיה לבית השני שלי בחודש האחרון), ההגדרה התרבותית של נימוסים ואת הביקורת, נשארת פעולה פשוטה שהובלה על ידי סקרנות, דחף, רצון חזק. היא לא פגעה בי בשום צורה כשלעצמה (כל עוד לא אלביש עליה את הפחד מגברים\גברים זרים\תרבות אחרת, זה שקיבלתי בירושה מהסביבה וזה שאני נושאת איתי גלגולים, היא לא פוגעת בי). התפתחות. תהליך. בקטנות כבגדולות. תשומת לב. אהבה. תודה

לקבל החלטות שאינן קשורות בנסיבות "חשובות" (כמו עבודה לדוג') אלא פשוט ככה, להחליט לזוז. מהיום למחר לקנות כרטיס לצפון תאילנד. כי הגיעה קריאה. כי הרגשתי את זה. כי האצבעות לא שאלו אותי וריקדו על המקלדת ומצאו כרטיסים ושילמו. וזהו. זה אומר לשנות את כל האווירה וללכת (שוב) אל הלא נודע. אינני יודעת מדוע הגיעה הקריאה ומה מחכה לי שם.. רק יודעת שאני נוסעת. בעוד פחות משלושה שבועות. אני בעיקר מתרגשת. ברגע זה גם קצת חוששת. התמסרות הוויה חיבור הקשבה קול פנימי אהבה

בימים האחרונים אנחנו לא זזים הרבה אני במין עייפות כזאת לא מתחשק לי לצאת להליכות ארוכות למפל/נחל/יער/כפר אחר.. מדי בוקר מקווה שהילדים ימצאו לעצמם עיסוקים בלי שאצטרך לעשות הרבה ואם זה יפנה לי זמן לעצמי, בשקט, אז ממש עדיף נכנסתי ל"מצב הודו" מין לאות שכזאת ואז מגיעים רגעים כאלו, שבהם אני נזכרת למה זה כדאי פשוט להיות במקום פשוט להשאר בו בלי מטרה מוגדרת כמו היום, כשהילדים התגלגלו לעשות כביסה עם המקומיות  בצהרי היום ואז המשיכו לארוחת ילדים בלבד, מבוגרים לא מורשים להכנס (חלום), לא לפני שהלכו להתרחץ במעיינות החמים. וככה באופן חווייתי ממש הילדים תפעלו את עצמם ודאגו לעצמם לארוחה, מקלחת ובגדים נקיים,  מבלי שאני אצטרך להתאמץ ומבלי שאני אנסה לכוון אותם לעשות משהו מזה נותר לי רק לומר תודה ולנוח..

זה מאוד מתעתע ולא ממש ברור לי איך הגענו למצב שבו התשוקות שלנו כל כך נדחקו הצידה שאנחנו פועלים מתוך אינרציית חיים מתוך תבניות מוכתבות מראש אחד הנושאים החמים בחיי כרגע - כמה מקום אני נותנת לתשוקה שלי וכמה אני הולכת אחריה אחרי שנים של ריסון, של הליכה בדרך המקובלת, ה"נחשבת", המוסרית, ההירואית, המתחשבת בתום 36 שנים בהן שמתי בצד את תשוקותיי לרוב אני קוראת לכן, תשוקות ומבקשת מכן להתגלות הגעתן לחוף מבטחים מעכשיו אקשיב לכן מעכשיו אפעל על פיכן מעכשיו אתן המצפן של חיי ת-ש-ו-ק-ה ה-ו-ד-י-י-ה א-ה-ב-ה ש-מ-ח-ה

מפגשים עם אנשים לפעמים מעוררים רגשות באופן קיצוני במקרה הזה היה נדמה שהוא ממש ממש נגדינו ומלא בכוונות זדון במבחן המציאות.. טוב, בעצם מה זו מציאות? היה שבריר של רגע שבו הבנתי שזה ממש לא אישי ובעצם שגם הצד השני מרגיש לא אהוב וזה היה החלק שלי - התמונה שאני החזקתי עבורו, גרמה לו לחוש לא אהוב ולהראות באור לא פוטוגני.. ובכלל, אני הרי כבר יודעת, שכשמתעורר רגש מאוד חזק, מול אנשים שאני בכלל לא מכירה, זה לא מפה זה מגלגול אחר ובא להשתחרר אז תודה על הרגש שהגיע להאיר את שצריך להשתחרר תודה. תודה. תודה. לך אדם יקר שנקרית בדרכינו תודה על השמירה, ההגנה והתמיכה שסביבי תודה על המפגש עם עצמי והתזכורת שאני לא מבינה הכל (או כלום :)) א-ה-ב-ה ר-י-פ-ו-י ה-ו-ד-י-ה ה-ש-ג-ח-ה

רגע כזה בטיול עמדנו לחכות לריקשה היו שם 3 ריקשות אבל אפילו לא נהג אחד והיה חם.. כה חם.. תחנת הריקשות ממוקמת ליד השירותים הציבוריים של כיכר העיר כך שריח השתן היה מצחין מתמיד ועמדו, כמו תמיד, המון גברים הודים חסרי מעש (שאף אחד הם לא היה נהג ריקשה בטעות) וירקו, כל אחד בזמנו.. היו שם המון יריקות.. ואז ברגע אחד הרגשתי איך עולה בי הגועל.. ואני לא יכולה יותר לא יכולה לראות עוד הודי אחד (וזו קצת בעיה כי יש פה 1.3 מיליארד כאלה) או זבוב או להריח את ריח הקקי של הפרות או הביוב בצידי הדרך או לראות ריקשה או לאכול דאל חריף ומתובל לא יכולה יותר עם ההודיות הזאת אז הלכתי אל המקום היחיד שבו התנאים הללו יכלו להתקיים - החדר שלי ואכלתי סנדוויץ' עם גבינה, הכי מערבי שאפשר למצוא בכפר למחרת יצאתי בבוקר מהבית אל המעיינות החמים, שם היו המון המון הודים והודיות, בדיוק התקיים טקס במקדש ליד (פוג'ה), והרגשתי איך נעים לי להטמע בתוך ההמון, ללכת לאיבוד בתוכם. להרגיש את הזרות שלי דרכם. ולהתמסר.. תמיד-יש-בחירה א-ה-ב-ה מחר-יום-חדש כשאת-לא-יכולה-יותר-את-בדיוק-בדרך-לגלות-שאת-דווקא-כן תוד...

3 שבועות בדיוק בהודו הבוקר עזבנו את דרמסלה לקראת ערב הגענו לושישט ככל שהתקרבנו הרגשתי את העצב והכבדות משתלטים עלי כאב על העזיבה של מקום כל כך מוכר ונוח לטובת הלא נודע מזל שאני כבר מכירה וזוכרת את העצב הזה זה עזר לי לא להזדהות איתו עד הסוף הלכתי לכיוון הגסט האוס שבו שמרו לי חדר חברים שמעולם לא פגשתי  וגיליתי שהוא נמצא בקצה הכפר רחוק רחוק במקום שאין אליו כניסה עם כלי רכב ואז היו עוד איזה 2000 מדרגות כדי להגיע לעלות אל הגסט האוס והתחלתי ללכת לכיוון הגסט האוס עם נורי על הידיים והרגשתי את הדופק שלי עולה ואת המיינד מתחיל לדאוג כי השארתי את אליה ואריאל לבד עם הנהג, הקריר משהו, שאחרי 8 שעות של הקאות של הילדים בדרך ואינסוף עצירות, קצת התחברנו, תוך שאני מתחילה לשמוע את הקול החלוש במוחי לוחש – מה את עושה? תחזרי הביתה איך תסתדרי עם התיקים ומה עם אליה ואריאל? וחושך.. ואיפה את לעזאזל ולמה באת לפה? ואת השאלה – איך לעזאזל עושים את זה לבד עם 3 ילדים? עליתי את כל המדרגות עם נורי על הידיים בשארית כוחותיי החדר הראשון לא היה לטעמי השני כבר כן התלב...

ערב. היום העשירי שלנו בדרמסלה. עומדת במרפסת ומספרת לחברה אהובה מישראל בטלפון שמיציתי את דרמסלה. מספרת לה על בעלת המסעדה, הפולניה, שהעליבה את אליה הערב. ושנמאס לי להרגיש השונה. זאת עם ה 3 ילדים המרעישים. שאף אחד לא מבין מה היא עושה פה בלי בן זוג ולמה היא עושה את זה לעצמה. זה הרי כל כך קשה.. אולי זה קשור לדרמסלה ולדחיסות שלה. אולי זה קשור לרגישות שלי ולחלקים שאני צריכה לרפא בתוכי. כנראה שקצת משניהם. פתאום מתחילה שירת "בר יוחאי" בבניין שנמצא 10 מטרים קו אווירי מהגסט האוס שלי. יש גם מדורה. ברור, ערב ל"ג בעומר היום. השיחה מתנתקת. הגוף שלי מתחיל לרקוד לבד במרפסת. מתנועעת למנגינת בר יוחאי. אף פעם לא הייתי בהילולה כזאת. מרגישה את הניתוק והחיבור יחד. חיבור למנגינה. ניתוק מהמילים. חיבור לשפה. ניתוק מהאנשים והתרבות. לא שייכת לשום מקום כרגע. למעשה אף לא הייתי שייכת לאף מקום. ואולי לעולם לא אהיה? לפחות זה כבר לא מפחיד כל כך.. היום לפני 3 שנים, נורי הגיעה לעולם. הביאה איתה את האש המיוחדת שלה. הסבלנית, המתבוננת, החכמה, הנחושה. שייכת לעולם שלי. ת-ו-ד-ה. ת-ו-ד-ה. ת-ו...