הודי אחד יותר מדי

רגע כזה בטיול
עמדנו לחכות לריקשה
היו שם 3 ריקשות אבל אפילו לא נהג אחד
והיה חם.. כה חם..
תחנת הריקשות ממוקמת ליד השירותים הציבוריים של כיכר העיר
כך שריח השתן היה מצחין מתמיד
ועמדו, כמו תמיד, המון גברים הודים חסרי מעש (שאף אחד הם לא היה נהג ריקשה בטעות) וירקו, כל אחד בזמנו.. היו שם המון יריקות..
ואז ברגע אחד הרגשתי איך עולה בי הגועל.. ואני לא יכולה יותר
לא יכולה לראות עוד הודי אחד (וזו קצת בעיה כי יש פה 1.3 מיליארד כאלה)
או זבוב או להריח את ריח הקקי של הפרות או הביוב בצידי הדרך
או לראות ריקשה או לאכול דאל חריף ומתובל
לא יכולה יותר עם ההודיות הזאת
אז הלכתי אל המקום היחיד שבו התנאים הללו יכלו להתקיים -
החדר שלי
ואכלתי סנדוויץ' עם גבינה, הכי מערבי שאפשר למצוא בכפר

למחרת יצאתי בבוקר מהבית אל המעיינות החמים, שם היו המון המון הודים והודיות,
בדיוק התקיים טקס במקדש ליד (פוג'ה), והרגשתי איך נעים לי להטמע בתוך ההמון, ללכת לאיבוד בתוכם.
להרגיש את הזרות שלי דרכם. ולהתמסר..


תמיד-יש-בחירה
א-ה-ב-ה
מחר-יום-חדש
כשאת-לא-יכולה-יותר-את-בדיוק-בדרך-לגלות-שאת-דווקא-כן
תודה-הודו-את-גאון
בתמונה-טנדורי-עם-צ'אפטי. הכי-הודו-שיש