3 שבועות בדיוק בהודו
הבוקר עזבנו את דרמסלה
לקראת ערב הגענו לושישט
ככל שהתקרבנו הרגשתי את העצב והכבדות משתלטים עלי
כאב על העזיבה של מקום כל כך מוכר ונוח
לטובת הלא נודע
מזל שאני כבר מכירה וזוכרת את העצב הזה
זה עזר לי לא להזדהות איתו עד הסוף
הלכתי לכיוון הגסט האוס שבו שמרו לי חדר
חברים שמעולם לא פגשתי
וגיליתי שהוא נמצא בקצה הכפר רחוק רחוק
במקום שאין אליו כניסה עם כלי רכב
ואז היו עוד איזה 2000 מדרגות
כדי להגיע לעלות אל הגסט האוס
והתחלתי ללכת לכיוון הגסט האוס עם נורי על הידיים
והרגשתי את הדופק שלי עולה ואת המיינד מתחיל לדאוג
כי השארתי את אליה ואריאל לבד עם הנהג, הקריר משהו,
שאחרי 8 שעות של הקאות של הילדים בדרך ואינסוף עצירות, קצת התחברנו,
תוך שאני מתחילה לשמוע את הקול החלוש במוחי לוחש – מה את עושה? תחזרי הביתה
איך תסתדרי עם התיקים ומה עם אליה ואריאל? וחושך.. ואיפה את לעזאזל ולמה באת לפה?
ואת השאלה – איך לעזאזל עושים את זה לבד עם 3 ילדים?
עליתי את כל המדרגות עם נורי על הידיים בשארית כוחותיי
החדר הראשון לא היה לטעמי
השני כבר כן
התלבטתי לרגע בגלל המדרגות אבל אז הסתכלתי קדימה וראיתי שאין בניינים
והרחתי את ריח הקקי של הפרות
והבנתי שבאור יום יש כאן פוטנציאל של נופים יפים. שגם בשבילם באתי
אז אמרתי כן בחצי לב
ותוך רגע בעל הגסט האוס שלח איתי שני עובדים שלקחו את כל התיקים שלנו, בחיוך
ואספתי את אליה ואריאל והתחלנו להתקדם אחרי שני העובדים
וראיתי אך לאט לאט הפחד קצת יורד
והתחלתי לראות את היופי
החלטתי שנהנה מהרחוב במקום לרוץ לחדר
עכשיו שיש מי שלוקח לשם את התיקים
קנינו לנו חטיפים ושייק פירות
ואליה כבר פגשה ילדות ישראליות ודיברה איתן
ופתאום הכל נראה הרבה יותר אופטימי
כשעלינו לחדר ראיתי את נורי קורנת משמחה
וזה הרחיב לי כל כך את הלב
הכל נראה פתאום פשוט וקל
האהבה שטפה אותנו
והרגשתי איך זה לא משנה לי איפה אנחנו בכלל
העיקר שאנחנו ביחד ושמחים
קמנו בבוקר אל הנוף המדהים שנשקף מהמרפסת
ומשם המשכנו למפגש עם שתי משפחות שמעולם לא פגושנו
והעברנו איתן את כל היום..
הטיול הזה הוא סביב המפגש האנושי בינינו לבין עצמינו, בינינו לבין אחרים
איפה אנחנו והנוף שסביבינו, זו (רק) התפאורה
הטיול הזה רצוף במפגשים מיוחדים עם אנשים מיוחדים ממקומות שונים
ויש בו חיבורי לב מרפאים
ת-ו-ד-ה
ב-ר-י-א-ה
י-ש מ-א-י-ן
י-ש מ-י-ש
ה-ו-ו-י-ה
תגובות
הוסף רשומת תגובה