שייכות. מה זה?

ערב. היום העשירי שלנו בדרמסלה.

עומדת במרפסת ומספרת לחברה אהובה מישראל בטלפון שמיציתי את דרמסלה.

מספרת לה על בעלת המסעדה, הפולניה, שהעליבה את אליה הערב.

ושנמאס לי להרגיש השונה. זאת עם ה 3 ילדים המרעישים. שאף אחד לא מבין מה היא עושה פה בלי בן זוג ולמה היא עושה את זה לעצמה. זה הרי כל כך קשה..

אולי זה קשור לדרמסלה ולדחיסות שלה. אולי זה קשור לרגישות שלי ולחלקים שאני צריכה לרפא בתוכי. כנראה שקצת משניהם.

פתאום מתחילה שירת "בר יוחאי" בבניין שנמצא 10 מטרים קו אווירי מהגסט האוס שלי. יש גם מדורה. ברור, ערב ל"ג בעומר היום.

השיחה מתנתקת. הגוף שלי מתחיל לרקוד לבד במרפסת. מתנועעת למנגינת בר יוחאי. אף פעם לא הייתי בהילולה כזאת. מרגישה את הניתוק והחיבור יחד. חיבור למנגינה. ניתוק מהמילים. חיבור לשפה. ניתוק מהאנשים והתרבות. לא שייכת לשום מקום כרגע. למעשה אף לא הייתי שייכת לאף מקום. ואולי לעולם לא אהיה? לפחות זה כבר לא מפחיד כל כך..

היום לפני 3 שנים, נורי הגיעה לעולם. הביאה איתה את האש המיוחדת שלה. הסבלנית, המתבוננת, החכמה, הנחושה.

שייכת לעולם שלי.

ת-ו-ד-ה. ת-ו-ד-ה. ת-ו-ד-ה.