האינטנסיביות עם הילדים

המשפט הראשון שעולה לי.. זה לא הם זה אני
אני רוצה שקט. זמן לכתוב. צריכה לאזן.
צריכה להיות לבד. צריכה לעשות בשבילי. רוצה לטפל. רוצה להיות בקשר עם מבוגרים. רוצה להיות מחוזרת. רוצה ללכת אחרי התשוקה.

הם לא מרגישים טוב. הפחד משתלט. מחשבות על לאן זה יכול ללכת משתלטות ו"מפריעות" לי פשוט להיות.

עוברת דרך תחושת מחנק. כובד. מרגישה איך הילדים שלי כבדים לי. מרגישה כבולה. לא יכולה לעשות מה שאני רוצה. מסתכלת מהחלון על הכביש שמעבר לנהר. בא לי לעלות על ג'יפ ולנסוע לאן שבא לי. רק אני. לראות מסביב. בלי מנשא על הגב. בלי ילדים מקיאים בדרכים. בלי בקשות. בשקט.
הזמן עובר בכבדות ופתאום אני נזכרת. שאני יכולה, אם אני רוצה. אבל בוחרת שלא. לא לתזז אותם. ולאט לאט תחושת החופש חוזרת אלי. וגם הבחירה.
אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה. מה אני רוצה? מתחדדת השאלה.
לאהוב את כל מה שבא. לזכור שהכל מדויק.