אל המרחקים

בין אגם לים
יושב לו רסיס נשמה
אני
וכמו ילדה תמימה
פותחת כפיים
אל השמים
ושואלת
מה?
מה עכשיו?
והתשובה שמגיעה כה פשוטה
הנה. זה. ים. זה עכשיו
צפי בו
ואני צופה
בגליו המבעיתים של האוקיינוס הערבי
ומשקשקת
פוחדת מהים
(למרות שאני בכלל יושבת מטרים בודדים ממנו)
יש לו עצמה מבעיתה
יושבת ונושמת
אל תוך הפחד הזה
אויר מהול בטיפות מים קטנטנות ומלוחות
זה התרגול כעת
לנשום אל הפחד
להסכים לפחד
להסכים לקבל מהים את האוויר שלו. המלוח.
אפילו שהוא מאיים עלי
למה העצם הוא מאיים עלי?
איך משהו שלא יכול לגעת בי מאיים עלי?
זה כאילו שאני לא יכולה לבטוח בו
אולי ברגע אחד הוא ישחרר רסן
וייתן לעצמו ללכת עד הסוף
ויגיע אלי
הפחד מהעתיד
הבלתי קיים
הודייה
על שיתוף פעולה עם היקום
על שיקול דעת ויכולת לשמור על עצמי בגבולות הגוף
כל שנותר לי הוא לסמוך
על מה שבא

ויומיים אחרי.. גיליתי שזה בדיוק מה שקרה לא רחוק. בהונג קונג. הים שחרר רסן.