תהיות בנושא חיים, ילדות, אמהות ועולמות

נגיד שיש ילד בן 6 שמרבה להיות לא מרוצה
יש לו ציפיות
יש לו תמונות ברורות של מה שהוא רוצה שתכלול המציאות
ובכל פעם שזה לא מתאפשר הוא נשבר
לפחות משחק את הנשבר
לא תמיד זה מאוד אותנטי
אבל אין לו חופש מול התגובה
הנשברת לרסיסים
הצרחות
והצעקות
נניח שאין לי כל עניין לשבור לעקם ולעצב מחדש את צורתי
לתוך צורת ציפיותיו
מצד שני מלאת אהבה אנכי
ורואה כיצד הוא מתרחק ממני בלב
לפחות כך בשעות היום
בלילות שב על דרכיו ומתקרב פיזית
נניח שהיותו מהמין השני לא מקל על האתגר שבהבנת פירורי הלחם
המובילים אל המעשים
אשר מעוררים בי אי נוחות גבוהה וכעס לעיתים קרובות
נניח שאותו בן. 6. מרגיש שהוא לרוב לא בסדר כלפי בגלל התגובות הללו ובגלל רגישותו
נניח שרגישותו היא בעיקר לעצמו
אך פחות מדי לסביבתו
נניח שאני אוהבת אותו אהבת אין קץ
מהיום שהגיח מבטני בסלון דירתינו
מאותו יום ואילך הייתי צמודה אליו והוא אלי במינונים גבוהים ביותר
בשלווה ושלום
ןאז הגיחה אחותו
שדרגה משמעותית את המשפחה אבל לאט לאט
משהו ביחסים בינינו השתנה
לצד נסיבות חיים שונות ומגוונות כמובן
ועכשיו
רגע לפני שהתחלתי לכתוב
התגנבה לגופי תחושה נעימה
הרגשתי שזה לא תפקידי למלא את החלל
ואת הציפיות
הציפיות והאכזבות הן שלו
ואני כאן לתמוך בכאבו
כשאני לא כועסת בעיקר..
ולמעשה זה כל תפקידו
להיות
אינני צריכה לעשות או לשנות
אפילו אם אני אמא לא כיפית שלא אוהבת להכנס לבריכה
זכותי
אינני צריכה לשנות דבר
כשיתאים לי אוכל להתגמש מכל הלב ובמלוא הרוחב
וכשלא אינני צריכה להתכווץ לצורך ריצוי
גם לא של ילדיי
זה לא מה שיהפוך את העולם שלהם ליפה יותר
כי אינני יפה כשאני מכווצת
העולם. שלהם. שהוא אני.
הכי יפה כשהוא רחב, שמח ונושם