פשוט להיות. Being

מרגישה איך לאט לאט התוקף של הבלוג "פשוט להיות" עומד להסתיים. כמובן שיקום במקומו בלוג חדש שמהותו טרם גילתה עצמה בפני.
ובינתיים היקום הולך ומעצים את הבקשות שלו. את דרישות ההוויה הפשוטה. כעת מדובר בשהייה למרות העתיד הלא נודע. מיציתי את הודו אבל היציאה ממנה מצריכה תכנון לוגיסטי מורכב. אז אנו שוהים. בהום סטיי נעים בדרום דרום הודו מבלי שאדע כיצד ומתי ממשיכים הלאה אל היעד הבא. קוסטה ריקה. ערפול כללי. עד שהדרך תתגבש אני שוהה.
היום היה היום הראשון מאז הגענו הנה שהנחתי לחלוטין בצד את אי הידיעה ויצאתי אל יומי מקושטת בנורי.
הלכנו לאיטנו בכפר, בדרך לאגם וראינו קבוצה גדולה של קרלים עומדים בג'ונגל הקוקוסים ומעמיסים המוני קוקוסים מקולפים מוכנים לניקוב ושתיה. בהינו בהם דקות ארוכות תו"כ שהראש מסובב לאחור והרגליים מממשיכות ללכת קדימה. כמו שרק הודים יודעים לבהות במערביים ;) ואז הם קראו לנו. אני שמחתי והתכוונתי להציע להם שנקנה מהם קוקוסים אבל הם אמרו שזה לא למכירה אבל הציעו לנו קוקוס לשתות במקום. אז עמדנו איתם ושתינו. בלי קש. עשינו תור תור. וכשסיימנו נתנו להם את הקוקוס כדי שיפתחו לנו אותו ונאכל את תוכו. זה היה התוך הטעים ביותר שאכלתי. ואז הודינו להם ונפרדנו לשלום. המשכנו בדרכנו האיטית והתיישבנו מול האגם. ברבורים לבנים. קורמורנים שחורים. מדי פעם נשר בשמים. ומים. שלוות עולמים. אחרי חצי שעה התחלנו להשתעמם. אז עשינו סלפי פרצופים והמשכנו בדרך אל הים ושהינו. אכלנו ארוחת צהריים וחילקנו צ'יפס לסנאי המחמד של המסעדה. ואז יצאנו חזרה אל הים. ישבנו על הערסלים והתנדנדנו. נראה לי שזה הכי פשוט להיות שהיינו.