במקום שבו נמצא החופש הכי גדול שלי מצאתי גם את הבדידות הכי גדולה

כך קרה לי בכפר קטן ליד קוצ'ין
המקום הזה הוא ריפוי גדול בשבילי
המים הרגועים האלו שאנו גרים עליהם (הבאקווטרס) והאנשים האדיבים והאירוח.
ומזג האוויר המושלם. והקוקוסים והדגים.
היופי הזה לאן שלא אסתכל והפשטות והשלווה. הם כל מה שחיפשתי
ומצאתי
ואז הגיעה בדידות גדולה
כל כך גדולה
אז מצאתי את היותי לבד. מבוגרת יחידה על 3 ילדים
וראיתי שלא כל כך נוח לי למצוא כאן מה לאכול ואינני מתניידת כאן באופן עצמאי
ואת זה שחסרה לי חברה לעצמי
כזאת שמתאימה לי בדיוק
ואני רוצה זוגיות (?) מעניין שדווקא כאן זה מה שאני מרגישה. כבר הייתי די בטוחה שזוגיות זה פחות מה שאני מחפשת. כן אני בעד היכרויות רומנטיות עם התחלה וסוף. ואז ממשכים כל אחד לדרכו במסע. אבל זוגיות.. זה לא קשור לחיי כרגע. אולי זו הזוגיות היפה של הזוג שמארח אותי. בני 60 פלוס מינוס. היא נוסעת מדי יום שני עד שישי לביה"ס אותו היא מנהלת. הוא מארח בביתם. פרש מהעבודה האחרונה שלו.
וכשהיא חזרה הוא זרח מאושר. הרגשתי כמה גם אני רוצה לזרוח מזה שמישהו חוזר.

הלב שלי כואב עכשיו.
בעיקר הרבה שאלות. פתוחות. על דרך החיים.
מסוג הרגעים שאני כל כך לא יודעת כלום שזה כבר מפחיד.
כאילו שוב נשברות אינסוף מחשבות ואמונות. אפילו כאלו מהזמן האחרון.
שוב ושוב אני רואה כמה אין במה להאחז. זו תנועה בלתי פוסקת חסרת מנוחה.
והיום יש לי בעיקר שאלות.

הודייה על השלשה המתוקה שמלווה אותי במסע
כמה הם סומכים עלי וכמה אהבה הם מזרימים אלי וממני
על האיזור התומך
על כל מה שיש לי
גם על הכאב בלב
שבא להשתחרר ולרפא עוד חלק בי
להביא עוד הבנות
להזכיר לי פשוט להיות
לבדוק מה התשוקה הכי קטנה שלי ולמלא אותה
במינימום מאמץ
לנשום את האוויר המדהים הזה שזורם אלי ממערב
לאהוב. לאהוב. לאהוב.
את כולי.
גם המכווצת, הלא יודעת, השואלת, המבולבלת
זו שמפחדת מלעשות טעויות הרות גורל
אוהבת את כל החלקים
שולחת חמלה אלי