הגענו לדרמסלה
היום השלישי למסע
כמו שהדס אמרה לי, זה כמו היום השלישי שאחרי הלידה. ההיי קצת יורד ומגיע הדאון..
כך בדיוק קרה כשהגענו למלון הזה. כשגיליתי שייקח לנו טקסי-מוזמנת-במיוחד של רבע שעה ועוד 500 מדרגות לטפס אל החדר שלנו. כי הוא פשוט ממוקם בחור הכי לא נגיש באיזור.
(הוא הביא איתו את הנוף הכי יפה שיש בדרמסלה. ומאוחר יותר הביא גם חברים הודים מתוקים לילדים. המפגש הראשון שלהם עם ילדים מקומיים. היה כיף לראות אותם יחד. אבל ברגע הדאון לא הייתי מוכנה לראות את כל זה)
אבל עם הגעתינו הייתי בדאון. כל כולי. הרגשתי בעיקר בדידות. פתאום כל הרעיון של הטיול נראה לי לא ישים. פתאום הרגשתי שלא אמצא את מקומי. שאין לי בעצם מקום. ברגע אחד של דאון הייתי מוכנה לוותר על הסיבה העיקרית שבשבילה יצאתי אל המסע הזה - למצוא את מקומי בעולם. טוב, ברור שלא.. אבל רק באותו רגע.
הרגשתי את השבור בעיקר. את החוסר. את המשפחה החלקית שאנחנו. את האמא שאני לבד פה. איך אוכל להחזיק עלי שלושה ילדים. וכל הקולות המוכרים מהעבר. הלחישות המחלישות...
איך מבט אחד של ההורים ההודים החמודים, כשאני מספרת שאני לבד עם הילדים כאן, שאני גרושה... גורם לי חצי שעה אחר כך לראות משהו אחר במראה. להסתכל על עצמי ולבדוק אם אני באמת מסכנה ומתכחשת לעניין או שזה רק המחשבות שלהם על הנושא שכמעט מצליחות להלביש אותי במראה הזה. לרגע אחד, כמעט אפשרתי את זה..
אני כותבת עכשיו ומתמלאת אהבה. אלי. לילדים. למסע הזה. לכל המדריכים שעוזרים לי בדרך. שממלאים אותי בביטחון ובעוצמה. לכל האנשים שפגשתי בשנים האחרונות ועזרו לי להגיע לרגע הזה. היו כל כך הרבה כאלה. לפעמים כאלה שאמרו משפט. לפעמים אפילו לא לי. פשוט לידי. היו גם המון מורים ותומכים רבים - הילדים, אמא שלי, אורן, ליאת, סנדרה, חגית, הדס, ניר, ערן ועוד המון המון המון.
אני בהודייה על כל זה.
ברוך שהגיענו לרגע הזה.
מוכנה לברוא את המסע הזה יחד עם המדריכים שלי ועם כל האנשים הטובים שאפגוש בדרך.
א-ה-ב-ה
ש-מ-ח-ה
ת-ו-ד-ה
ר-כ-ו-ת
ח-מ-ל-ה
היום השלישי למסע
כמו שהדס אמרה לי, זה כמו היום השלישי שאחרי הלידה. ההיי קצת יורד ומגיע הדאון..
כך בדיוק קרה כשהגענו למלון הזה. כשגיליתי שייקח לנו טקסי-מוזמנת-במיוחד של רבע שעה ועוד 500 מדרגות לטפס אל החדר שלנו. כי הוא פשוט ממוקם בחור הכי לא נגיש באיזור.
(הוא הביא איתו את הנוף הכי יפה שיש בדרמסלה. ומאוחר יותר הביא גם חברים הודים מתוקים לילדים. המפגש הראשון שלהם עם ילדים מקומיים. היה כיף לראות אותם יחד. אבל ברגע הדאון לא הייתי מוכנה לראות את כל זה)
אבל עם הגעתינו הייתי בדאון. כל כולי. הרגשתי בעיקר בדידות. פתאום כל הרעיון של הטיול נראה לי לא ישים. פתאום הרגשתי שלא אמצא את מקומי. שאין לי בעצם מקום. ברגע אחד של דאון הייתי מוכנה לוותר על הסיבה העיקרית שבשבילה יצאתי אל המסע הזה - למצוא את מקומי בעולם. טוב, ברור שלא.. אבל רק באותו רגע.
הרגשתי את השבור בעיקר. את החוסר. את המשפחה החלקית שאנחנו. את האמא שאני לבד פה. איך אוכל להחזיק עלי שלושה ילדים. וכל הקולות המוכרים מהעבר. הלחישות המחלישות...
איך מבט אחד של ההורים ההודים החמודים, כשאני מספרת שאני לבד עם הילדים כאן, שאני גרושה... גורם לי חצי שעה אחר כך לראות משהו אחר במראה. להסתכל על עצמי ולבדוק אם אני באמת מסכנה ומתכחשת לעניין או שזה רק המחשבות שלהם על הנושא שכמעט מצליחות להלביש אותי במראה הזה. לרגע אחד, כמעט אפשרתי את זה..
אני כותבת עכשיו ומתמלאת אהבה. אלי. לילדים. למסע הזה. לכל המדריכים שעוזרים לי בדרך. שממלאים אותי בביטחון ובעוצמה. לכל האנשים שפגשתי בשנים האחרונות ועזרו לי להגיע לרגע הזה. היו כל כך הרבה כאלה. לפעמים כאלה שאמרו משפט. לפעמים אפילו לא לי. פשוט לידי. היו גם המון מורים ותומכים רבים - הילדים, אמא שלי, אורן, ליאת, סנדרה, חגית, הדס, ניר, ערן ועוד המון המון המון.
אני בהודייה על כל זה.
ברוך שהגיענו לרגע הזה.
מוכנה לברוא את המסע הזה יחד עם המדריכים שלי ועם כל האנשים הטובים שאפגוש בדרך.
א-ה-ב-ה
ש-מ-ח-ה
ת-ו-ד-ה
ר-כ-ו-ת
ח-מ-ל-ה
תגובות
הוסף רשומת תגובה